איך לכתוב גם כשהמוזות שותקות
בחודש יולי האחרון נתקלתי בבעיה: עקב אילוצים אישיים הבנתי שכדי שאוכל להמשיך ולשתף תוכן כאן בבלוג תוך כדי שמירה על הסטטוס של שני מאמרים בחודש, יהיה עלי לכתוב מאמרים מראש עבור החודשים ספטמבר עד דצמבר. משמעות הדבר הייתה שיהיה עליי לכתוב לכל הפחות שישה מאמרים עד הראשון לספטמבר. אני משתדל, כמיטב יכולתי להשקיע בתחקיר לכל מאמר, ולנסח את הדברים בצורה הטובה ביותר שאני יכול, אבל יצירת תוכן בכזו מסה חייבה אותי לעבוד בקצב גדול בהרבה מהרגיל.
לכתוב זו מטלה קשה, במיוחד כשעליך לנסות ולהתנסח בצורה הטובה ביותר שלך. כשמכניסים לקלחת גם את לחץ הזמן, זאת הופכת להיות מטלה קשה במיוחד. היו רגעים שחשבתי שלא אצליח לעמוד ביעד שלי ואאלץ להמשיך לכתוב מעבר לזמן שהקצבתי לעצמי. היה לי קצת יותר מחודש לסיים לכתוב את כולם, ולוודא שהם עומדים בסטנדרטים שלי.
אז איך בכל זאת הצלחתי לכתוב את כל המאמרים הללו (וביניהם גם את המאמר הזה)? התשובה נעוצה במודל שלושת מצבי הכתיבה. כמו שאנחנו מוצאים אלמנטים בטבע בשלושת מצבי הצבירה מוצק, נוזל וגז, כך גם את פעולת הכתיבה אפשר לתאר באמצעות שלושה "מצבי צבירה" שכאלה. הבנה מעמיקה של המצב שבו את נמצאת כרגע ככותבת, תעזור לך להתאים את ציפיותייך מהכתיבה שלך בעת הזו.
אני אפרט על מצבי הכתיבה הללו עכשיו.
מצב גז: כתיבה מתוך השראה
לפעמים כשאנחנו כותבים, אנחנו מרגישים שהמילים יוצאות מאיתנו כמעט מבלי להתכוון. כל מילה נפלטת מאיתנו במהירות כזו שלא ניתן כלל לאחוז בה או לתפוס אותה. אנו מתיישבים מול הדף או מול המחשב ותוך מספר רגעים הדף מתמלא במילים שספק אנחנו כתבנו וספק הן כתבו את עצמן דרכנו. זה מצב הכתיבה האידאלי, זה שכל כותב וכותבת שואפים אליו, זה המתואר בסרטים ובספרים, כשהגיבור או הגיבורה שלנו יוצאים בקריאת "אאוריקה!" עם הספר האחרון שלהם, התסריט, השיר או המחזה.
יש לנו נטייה להתייחס לכתיבת השראה כמיתוס, כמשהו שלא באמת קיים, אבל כל מי שעוסק במלאכת הכתיבה יודע שאכן מדובר באמת, יש כתיבה כזו. זוהי כתיבה חולפת, כתיבה שקשה מאוד להגיע אליה, והיא לא כזו שאפשר פשוט לזמן אלינו והיא תופיע. עם זאת, כשהיא ישנה, זאת תחושה עילאית. היא מוציאה מאיתנו את הטקסטים הטובים ביותר שלנו (כביכול), מביעה את הקול האמיתי והאוטנטי ביותר שלנו, ומותירה בנו תחושת סיפוק שאין שניה לה.

באותו אופן שקשה מאוד להחזיק חומר במקום אחד כשהוא במצב צבירה של גז, וכל ניסיון שכזה כרוך במאמץ רב, כך אנחנו לא מצליחים להחזיק את המילים שלנו (ואנחנו גם לא באמת רוצים). הן יוצאות מאיתנו כסילון של מילים שאין לו מעצור, מתפזרות לכל עבר.
אבל כאמור, כתיבה מסוג זה חולפת ובלתי אמינה. אם נכתוב רק כשאנחנו במצב של השראה, כל שנכתוב יהיה דל מאוד, ומועט. אם אנחנו תופסים את עצמנו ככותבים מקצוענים, יש לוודא שאנו כותבים באופן קבוע, ולא על פי גחמות המוזה. כשהמוזה ישנה – יש לקבלה בזרועות פתוחות; אך כשהיא איננה – יש לכתוב באופן אחר.
מצב מוצק: כתיבה מתוך הכרח
ולפעמים המילים פשוט לא יוצאות החוצה. את יושבת מול המחברת, ואת נוכחת בחדר, וגם המחברת נוכחת בחדר, אבל הנפש שלך לא שם. אולי את חושבת על המטלות שיש לך לבצע היום, אולי את מתעסקת בהלקאה עצמית על כך שסוף סוף את מול הדף והמילים לא יוצאות, ואולי את פשוט מרחפת במחשבות חולפות. את כותבת מילה על הדף, ומיד מוחקת. כותבת משפט או שניים, ומתחילה מחדש. שום דבר שאת מנסה לעשות לא מסתדר. זה הרגע שאת מבינה שאת לכודה במצב מוצק.
כשחומרים נמצאים במצב מוצק הם לא באמת במצב של מנוחה. ברמה המיקרוסקופית, הם רוטטים ורועדים במקום, מנסים להתחמק מהכוחות החשמליים שמחזיקים אותם יחד, אך ללא הצלחה. למעשה, נוצר סוג של מאבק בין האנרגיה הקינטית של החלקיק, כלומר היכולות שלו לנוע, לבין הפוטנציאל החשמלי של החלקיקים הסובבים אותו ששומרים אותו במקום.

גם במצב מוצק של הכתיבה, אנחנו לא באמת במנוחה. אמנם אנחנו לא כותבים, המילים לא יוצאות מידינו, אבל אנחנו לא נחים. הראש שלנו עובד שעות נוספות. האנרגיה הקינטית שלנו מנסה להתחמק מכוחות המשיכה הפועלים עלינו, אך ללא הועיל. אנחנו תקועים במקום, רוטטים.
אל תטעו: אפשר לכתוב יצירות מופת גם במצב כתיבה זה. במצב הזה אנחנו חורטים מילים על הדף כמו סטט שחורט בסלע עד שניבטת ממנו דמות. זה לא מצב הכתיבה הנעים ביותר או המהנה ביותר, אבל אפשר לכתוב בו. סביר להניח שנכתוב מעט כשאנחנו בו, אולי רק משפט אחד או פסקה, אבל גם במצב זה אנחנו יכולים לכתוב משהו. החכמה היא לא לוותר לעצמנו מחד, אך גם לא לדחוף את עצמנו לקצה.
מצב נוזל: כתיבה במסלול ההתנגדות המינימלי
מצב הצבירה נוזל הוא מצב צבירה משונה מאוד בטבע. זה מצב צבירה כל כך משונה, שלמעשה המדע לא הבין אותו עד הסוף. במצב צבירה נוזל, החלקיקים לא רוטטים במקום כמו במצב מוצק, וגם לא נתונים אך ורק לאנרגיה הקינטית שלהם כמו במצב גז. החלקיקים למעשה מחליקים אחד על השני, מדי פעם מושפעים יותר מכוחות המשיכה ביניהם, ומדי פעם יותר מההתמדה בתנועתם.
משוואת נאוויה-סטוקס, היא המשוואה המתארת נוזלים, מהווה אחת משבעת בעיות המילניום, שאלו הן בעיות שמי שיפתור אותן יזכה בפרס של מיליון דולרים. במקרה של נאוויה-סטוקס, יש ביכולתנו לפתור את המשוואה ולתאר את תנועתו של הנוזל רק במקרים ספציפיים מאוד, כמו למשל במקרים שבהם ידוע שהנוזל בלתי-דחיס. בעיית המיליניום של נאוויה-סטוקס שואלת האם למשוואת נאוויה-סטוקס תמיד יש פתרון, והאם אותו פתרון הוא פתרון רציף. נכון לכתיבת שורות אלו, הבעיה עדיין פתוחה ומיליון הדולרים מחכים לזה או זו שיפתרו אותה.
גם אנחנו יכולים "לכתוב כמו מים", כפרפרזה על המימרה הטאואיסטית העתיקה. גם כשאנחנו לא במצב של השראה, כלומר במצב הגז של הכתיבה, אנחנו לא חייבים להיכנע למצב השני, מצב המוצק. אנחנו יכולים למצוא שביל ביניים שבו אנחנו נותנים למילים להוביל אותנו מצד אחד (כניעה לכוח הקינטי של המילים), ומצד שני להוביל את המילים למקום שאליו אנחנו רוצים שהן יגיעו (כניעה לכוחות המשיכה שמחזיקים את המילים). זהו אינו מצב של השראה טוטאלית כי יש התערבות מכוונת שלנו ככותבים לאן המילים ילכו.

כמו שהנוזלים בטבע נעים במסלול ההתנגדות המינימלי, במסלול שבו יש להם מקום לזרום לאן שהכוחות הקינטיים שלהם מושכים אותם, כך גם במצב כתיבה נוזלי אנחנו מנסים לכתוב במסלול ההתנגדות המינימלי הזה. אנחנו לא נלחמים במילים כמו במצב המוצק, אך גם לא נכנעים למילים כמו במצב הנוזל. אנחנו נמצאים בול באמצע.
לזהות את המצב, ולזהות את השינוי
מרגע שהפנמנו את שלושת מצבי הכתיבה, עכשיו אנחנו יכולים לנסות ולזהות באיזה מצב אנחנו ברגע זה. ברגע שנבין באיזה מצב כתיבה אנחנו נמצאים, אפשר להתחיל ולהתאים ציפיות. הציפיות שלנו לרוב לא צריכות להיות איכותניות, כלומר מה תהיה רמת האיכות של מה שכתבנו, כי למעשה אפשר לכתוב טקסטים איכותיים בכל מצב כתיבה. לעומת זאת, הציפייה שלנו צריכה להיות כמותית: כמה אני מסוגל לכתוב במצב הכתיבה שבו אני נמצא? לפעמים התשובה תהיה עשרה עמודים; לפעמים היא תהיה משפט אחד בלבד.
אבל אנשים הם לא סטטיים, וכמו שהחומרים בטבע יכולים לנוע בין מצבי הצבירה שלהם, כך גם אנחנו יכולים לנוע בין מצבי כתיבה. לעתים אנחנו מתחילים לכתוב ממקום של השראה שלמה, אך אחרי עשרים דקות של כתיבה כל ההשראה מתנדפת מהגוף שלנו ואנחנו עוברים לכתיבה מוצקה למהדרין; לפעמים אנחנו מתחילים לכתוב ללא כל חשק או רצון, אבל לאחר כמה דקות אנחנו מבחינים שאנחנו בכתיבה נוזלית, כזו שהיא לא בהשראה מלאה, אבל גם לא מתוך הכרח. הכרה של עצמנו ושל סגנון הכתיבה שלנו תעזור לנו לזהות את מצב הכתיבה שבו אנחנו נמצאים.

לסיכום
כתיבה היא עבודה קשה, כבר אמרתי זאת. רבים נוטים לזלזל בה, טוענים שאין מדובר בעבודה אמיתית, אך ברור שאותם מזלזלים לא כתבו בעצמם מעולם. אבל אתם ואני יודעים את האמת, ואנחנו מבינים את המלאכה שלנו.
את הטקסט שקראתם עכשיו לא כתבתי מתוך השראה שלמה. היו לי מספר רעיונות שרציתי להביע, והיו לי הדוגמאות של חומרים מהטבע, אבל הטקסט עצמו לא ישב אצלי בראש וחיכה לצאת מהדף. מהצד השני, לא נלחמתי בדף ולא נאבקתי בכל מילה. המילים יצאו בסופו של דבר, גם אם לא בקצב שכתיבת השראה מאפשרת לי. יכולתי להרגיש את הנוזליות של הכתיבה, את הזרימה מחד, ואת ההכוונה שלי מאידך.
כל זה לא אומר כמובן שכתיבה נוזלית היא מצב הכתיבה הטוב ביותר. כשיש השראה, טוב לתת לה את המקום ולאפשר לה להוציא מאיתנו את הזהב הנחבא בתוכנו; ולפעמים, כשאנחנו באמת לא במצב כתיבה הכי טוב שלנו, כשאנחנו במקום המוצק ביותר שלנו, אי אפשר פשוט להחליט "לזרום". כל מצב כתיבה הוא לא טוב ולא רע, הוא פשוט ישנו. כל שעלינו לעשות הוא להתחבר למצב שבו אנחנו נמצאים – ופשוט לכתוב! מה שייצא, זה בסדר.
אם קראתם עד לכאן, כנראה שהאתר והבלוג הזה יועילו לכם.
כאן בבלוג אני מפרסם מאמרים כמו זה, שירים חדשים פרי עטי, סדנאות והרצאות, ועוד.
הרשמה על ידי לחיצה על כפתור "הרשמה/התחברות" בראשית הדף מצד שמאל.
Comments