top of page

הבסיס לכול: אזכורי התנ"ך בשירה העברית

תמונת הסופר/ת: שגיא שדורשגיא שדור

כל כותבת וכל כותב הם תוצר ישיר של התרבות ממנה הם צמחו. התרבות היא החוט המקשר את עולם המושגים של הכותב עם עולם התוכן שלו. כלומר, התרבות באה לידי ביטוי בערכים שאותם הכותב בוחר לייצג, ערכים שהם בדרך כלל תוצר ישיר של החברה בה הוא חי, אך גם במטאפורות ובדימויים בהם הוא משתמש, שלעתים קרובות צומחים מהמיתוסים הבסיסיים של אותה חברה.


כך למשל, כותב סיני ישתמש בדימויים מ"המסע למערב" או מ"חלום המשכנות האדומים", שהם סיפורים ידועים ובסיסיים בתרבות הסינית שכל ילד סיני מכיר, בעוד שכותב גרמני ודאי ישאב דמויים מיצירות כדוגמת "שירת הניבלונגים" או "פאוסט" של גתה. עבורנו, כותבות וכותבים שאינם שייכים לתרבויות הללו, היצירות הללו מרגישות זרות במידת מה. אפילו אם צפינו במחזה של גתה או שבמקרה קראנו תרגום של "המסע למערב", הרי שעשינו זאת כזרים המתארחים בתרבות לא שלהם, ולא כבני בית.


עבור כותבי השפה העברית, היצירה הבסיסית עליה מושתתת התרבות היא התנ"ך. עולם המושגים והדמויים שלנו, הביטויים שבהם אנחנו משתמשים ביומיום, וכן סט הערכים שלנו, הוא לרוב פרפרזה על דברים שנלקחו מהתנ"ך. למרות שהתנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר דתי, ההשפעה שלו על התרבות שלנו בישראל היא מעבר להשפעה דתית. אני אטען שכל כותב או כותבת עבריים חשובים מתייחסים באופן כלשהו לתנ"ך בשירתם, אם דרך הטקסט או דרך האינטר-טקסט, מושג שנסביר מיד.


אינטרטקסטואליות היא מערכת היחסים שבין טקסטים שונים בקורפוס של חברה מסויימת. כאשר טקסט מסויים מכיל בתוכו התייחסות לטקסט אחר, אם בצורה של דמיון, ניגודיות או הרחבה, נאמר כי יש קשר של אינטרטקסטואליות בין שני הטקסטים. התנ"ך כיצירה הבסיסית ביותר בתרבות העברית מקיימת קשר של אינטרטקסטואליות עם מגוון רחב של יצירות, ישנות ומודרניות כאחת. בצורה זו, הטקסט של היצירה הוא בעצם מה שהיצירה מספרת בתוך הטקסט של עצמה, בעוד האינטר-טקסט של היצירה הוא מה שהיצירה מספרת באמצעות אזכור של יצירה אחרת.


אינטרטקסטואליות: היחס בין יצירה ספרותית  אחת ליצירה ספרותית אחרת, על-ידי אזכור, ניגוד, הרחבה או השוואה.

במאמר זה נדגים את האופן שבו משוררים מוסיפים נופך נוסף ליצירתם על־ידי אזכור לתנ"ך. בואו איתי למסע שמחבר בין הבסיס הקדום של השירה העברית אל הכאן-ועכשיו.


קשר הדורות בין רחל לרחל

רחל בלובשטיין, הלוא היא רחל המשוררת, הייתה אחת מאמות השירה העברית הארץ-ישראלית. בחיה הקצרים עד למותה ב-1931, כתבה רחל כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו בשפה העברית, שירים שממשיכים ללוות אותנו עד ימינו אנו. אחד מאותם שירים יפים ומרגשים הוא השיר "עקרה", המוכר יותר בשם "אורי":


המשוררת רחל בלובשטיין
רחל בלובשטיין (1923). מתוך ארכיון קיבוץ כנרת

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.


אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!” –

אֶקְרָא!


עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.


בשיר זה מביעה בלובשטיין את כמיהתה העזה להפוך לאם. היא מדמיינת כיצד יראה בנה העתידי, מה יהיה שמו ומה יהיה אופיו. על אף שלא ידוע כי רחל אכן הייתה עקרה מבחינה רפואית כפי שמרמז שם השיר, רחל מעולם לא נישאה ומעולם לא הביאה ילדים לעולם. בעת שכתבה את שיר זה כבר חלתה המשוררת במחלת השחפת וידעה כי חייה יהיו קצרים. הידיעה כי תצא מן העולם ללא שהביאה אליו ילדים הסבה לבלובשטיין צער רב.


בשיר שלפנינו מאזכרת בלובשטיין שתי נשים מן התנ"ך: רחל האם וחנה בשילה. שתי הנשים הללו היו עקרות, אך באמצעות עזרתו של האל הרו שתיהן והביאו ילדים לעולם שעיצבו את עתידו של עם ישראל.


"רחל האם" המוזכרת בשיר היא בעצם רחל אמנו, אשת יעקב אבינו, אשר מסופר כי אמרה "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי." (ספר בראשית, פרק ל', פסוק א'). על־אף שניתן היה לצפות שאמירה זו תאמר לכיוונו של אלוהים, הרי הוא היחיד שיכול היה לרפא את עקרותה בימי התנ"ך, רחל מבקשת בקשה זו דווקא בפני יעקב. על כן בוחרת רחל המשוררת להשתמש בפועל "אתמרמר" ולא בפועל אחר.


"חנה בשילה" המוזכרת בשורה הבאה, הלוא היא חנה אם שמואל הנביא. חנה אף היא הייתה עקרה ולא יכלה להביא ילדים לעולם. כשהמשוררת כותבת "עוד אתפלל כחנה בשילה", היא מתייחסת לסיפור תפילתה של חנה לילד. בספר שמואל א', פרק א', מסופר כי חנה התפללה במשכן לילד וזאת תוך הזזת שפתיה מבלי להשמיע קול. עלי הכהן שעמד בפתח המשכן התבונן בה בוכה וממלמלת והיה משוכנע כי היא שיכורה. עלי פנה אליה ונזף בה על כך שהיא נכנסת שיכורה למשכנו של האל, אך משהבין כי טעה הבטיח עלי כי האל יישמע לתפילתה. וכך היה.


מדוע בוחרת רחל המשוררת להזכיר את שתי הנשים הללו בשיר זה? לדעתי, יש באזכור התנ"כי הזה שני טעמים. 


ראשית, רחל קושרת את עצמה, רחל המודרנית, אל נשים חשובות מסיפור תקומתו של העם היהודי, ובמיוחד אל רחל התנ"כית, איתה היא חולקת את אותו השם. בכך, רחל המשוררת מציבה את עצמה כהמשך ישיר של הסיפור היהודי. כלומר, גורלה של רחל ההיא קשור בקשר הדוק לגורלה של רחל הזו. אותם הקשיים שפקדו את אם עמנו, פוקדים כעת את רחל המשוררת.


שנית, ייתכן שבשיר זה, תחת המעטה של האזכורים התנ"כיים, מבקשת רחל המודרנית אף היא נס שכזה, שתזכה להחלים ממחלתה, להרות, ולהפוך לאם. אולי רק בעצם האזכור לשתי הנשים הללו, שבזכות אמונתן ותפילתן זכו לילד, אולי כך רחל מקווה שגם היא תזכה לאותו החסד מהאל. לצערנו הרב, נס זה מעולם לא קרה.


האהבה על פי יהודה הלוי

כעת, נחזור בזמן אל ספרד של סוף המאה ה-11. זוהי תקופת תור הזהב בספרד, תקופה של שפע תרבותי וחומרי ליהודים שחיו בלב לבה של אמפריה איסלאמית. בתקופה זו זכתה הקהילה היהודית בספרד להתעוררות רוחנית ותרבותית, ובה עסקו היהודים בשלל של תפקידים ברחבי הממלכה כיועצים, משוררי חצר, סוחרים, שרים ופקידים.


אחד מגדולי ההוגים היהודיים של תקופה זו הוא רבי יהודה בן שמואל הלוי (הריה"ל). חיבורו המוכר ביותר של הריה"ל הוא ספר הכוזרי אשר מהווה מעין כתב הגנה על היהדות בתקופה שבה היהדות הייתה דת שולית בתוך רוב מוסלמי. הריה"ל היה גם משורר מן המעלה הראשונה אשר כתב שירי חול ושירי קודש. רבים משיריו צורפו לסידורי התפילה בתקופות שונות. שיריו היפהפיים והמרגשים כגון "ישנה בחיק ילדות", "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי" הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות העברית.


כצפוי, בפיוטים ובשירי התפילה של הריה"ל ניתן למצוא אזכורים רבים ומגוונים לתנ"ך, אך מן הראוי שבשירי תפילה יהיו אזכורים תנ"כיים. מעניינים בעיניי על אחת כמה וכמה אזכורי התנ"ך בשירת החול של הריה"ל, כלומר בשירה שיועדה לתאר ולפאר את החיי היומיום, ולא בשירת הקודש. דוגמה מצויינת לכך היא השיר "מה יפית יפת העין":


"מַה יָפִית, יְפַת הָעָיִן

וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיָּיִן!


הַיָּפָה, אָנָה תַזְלִי

וּלְאַט עֲלֵי לְבָבוֹת מִשְׁלִי!

הַעַל חַטֹּאתָם תִּכְלִי

שֶׁחָטְאוּ בְּמַרְאֵה עָיִן?


נָא הַרְאִי אֶת‑ מרְאַיִךְ!

מַה תַּחְשְׂכִי אֶת‑ פָּנַיִךְ

בַּל יֶחֱזוּ בָךְ חוֹזַיִךְ?

מִמֵּךְ לֹא תִּשְׂבַּע עָיִן!


הֵן לִבְנַת סַפִּיר לֶחְיֵךְ

וּמִתָּאֳרֵךְ עָדִית עֶדְיֵךְ,

אֵיךְ לֹא יְאַו לְהַבִּיט יָפְיֵךְ

הַגֶּבֶר שְׂתֻם הָעָיִן?"


"דּוֹדִי, אֲשֶׁר יָעִיר לְהָבִים,

לְכָה נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים

מִיֵּין חִכִּים, כִּי טוֹבִים

דּוֹדַיִךְ מיָּיִן!"


שְׁתוּ, דּוֹדִים, וְשִׁכְרוּ רֵעִים

בְּבֵית נָדִיב מַטַּע שׁוֹעִים

וִבְשִׂמְחַת בֶן שַׁעֲשׁוּעִים

הַשְׁקוּ הַנְּזִירִים יָיִן!


השיר הוא שיר חשק, כלומר שיר שמאדיר את המיניות והתשוקה למושאת השיר. הדובר מתאר עד כמה יפה מושאת השיר, כיצד היא שולטת בלבבותיהם של אלו שחזו ביפיה, איך היא גורמת להם לתחושת שכרות. החריזה המרובה, השימוש החוזר במילים "עין" ו"יין", כולם מעצימים את תחושת האופוריה שבשיר.


אבל כמעט מבלי לשים לב, השיר מבצע מהלך מבריק באמצעות האזכורים התנ"כיים שבו, מהלך שנוגד את כל תחושת האופוריה הזו.


בשתי המילים הראשונות בשיר "מה יפית" מתייחס הריה"ל לשיר השירים, פרק ז', פסוק ז': "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים".


אך מכאן הכל מדרדר.


בשורה השניה מופיע אזכור נוסף בביטוי "ושכורת ולא מיין", אזכור לספר ישעיהו ,פרק נ"א, פסוק כ"א: "לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן". בפסוק זה מטיח ישעיהו בבני ישראל שהם שיכורים מכוח ומחמדנות וכי איבדו את דרכו של ה'; אחר־כך מופיע האזכור "ממך לא תשבע עין", שהוא אזכור לקהלת, פרק א' פסוק ח': "כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֨יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ". בפסוק זה מתאר קהלת כיצד האדם לא יודע שובע ודבר לא מספק אותו; בהמשך מגיע האזכור "הגבר שתום העין", שהוא כינויו של בלעם בן בעור, נביא מקראי שניסה לקלל את בני ישראל ומצא עצמו מברך אותם (ספר במדבר, פרקים כ"ב עד כ"ה); הביטוי "נתעלסה באהבים" הוא מספר משלי פרק ו', פסוק ח', בו מתואר פיתוייה של זונה את הגבר המאמין; לבסוף, הביטוי "השקו את הנזירים יין" הוא מספר עמוס, פרק ב', פסוק י"ב: "וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ". בפסוק זה מטיח עמוס בבני ישראל את ההאשמה שהם מחטיאים את הנזירים ואת הנביאים.


מה המשמעות של כל זה? כמעט כל האזכורים התנ"כיים בשיר הזה הם אזכורים שליליים של חטא או של כאב. מדוע כל הצער הזה מופיע בשיר שאמור להיות שיר חשק, שיר מיני ומרגש? מה מנסה הריה"ל להשיג בכל האזכורים הללו?


אולי, דרך האזכורים התנ"כיים מנסה הריה"ל להזכיר את המחיר של ההפקרות המינית ושל החשק. אולי, באמצעות האזכורים התנ"כיים, מנסה הריה"ל להשמיע ביקורת על אלו שקוראים את השיר, אלו שמחפשים אושר בהנאות הגוף. אולי אפשר למצוא כאן ביקורת כלפי מושאת השיר, שבמקום לעודד את הגבר המאמין לדבוק בלימודיו ובהגינותו, היא מפתה אותו למין ולתשוקה.


כך פתאום, מתגלה בשיר זרם תת־קרקעי של תוכן נוסף. אנשים שקראו את שיר זה בתקופתו של הריה"ל, ככל הנראה הכירו את האזכורים התנ"כיים המופיעים בשיר זה. ייתכן שעבורם פרשנות נוספת זו של השיר לא הייתה סמויה כל־כך כפי שהיא סמויה לקורא או לקוראת המודרניים. היום לעומת זאת, סביר להניח שמרבית הקוראים העבריים שיקראו את השיר לא יזהו את כל האזכורים שציינתי לעיל. גם אני לא זיהיתי אף לא אזכור אחד מאלו שציינתי עד אשר צללתי לעומק וחיפשתי אותם.


שיר זה מהווה מעיניי דוגמה מופתית לכך שללא ידע תנ"כי, פרשנות שלמה של השיר אובדת לחלוטין. הריה"ל מתבסס כאן על הרקע התרבותי המשותף לקוראים העבריים כדי להעביר מסר נוסף בתוך השיר. מבלי להכיר את כל האזכורים הללו, מבלי להיות חלק מאותו בסיס תרבותי, השיר עלול להיתפס כשיר חשק תמים ובלתי מזיק.


ביאליק והרוח האחרת

בשנת 1890 הצטרף נער צעיר בן 17 הנושא את השם חיים נחמן ביאליק לישיבת וולוז'ין שבבלארוס. הוא למד שם במשך כשנה וחצי, עד שעזב לאודסה. ביאליק הצעיר קיווה מאוד שבמסגרת לימודיו בישיבה יתנסה גם בלימודי קודש וגם בלימודי חול, אך התאכזב לגלות שבישיבת וולוז'ין לא מלמדים השכלה כללית.


עם זאת, ביאליק שקד על לימודיו, לכל הפחות בחודשים הראשונים לשהותו בישיבה. ביאליק בנה לעצמו בישיבה שם של בחור אנרגטי, חריף ובעל יכולת ניסוח מרשימות.


ביאליק אמנם לא גדל להיות "גדול בתורה", אבל חלק ניכר מעובדת היותו המשורר הלאומי של ישראל נעוצה ביכולתו לשלב בין קודש לחול בשירתו, ובכלל להתחבר הן לערכים של ציונות והשכלה והן למסורת ולהלכה.


שירים רבים של ביאליק מכילים אזכורים תנ"כיים מקוריים ושנונים. שיר אחד כזה הוא השיר "פעמי אביב" שכתב בשנת תר"ס (1900):


המשורר חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק (1923). צילום: אברהם סוסקין

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.


עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!


וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.


עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!


שיר זה הוא שיר אקופואטי, כלומר שיר שמאדיר את הטבע המרהיב. השיר מתאר את היופי המפואר של עונת האביב, בשפה המליצית והגבוהה האופיינית לביאליק. כדי להעצים עוד יותר את העונה האהובה, פונה ביאליק לכתבי הקודש כדי למצוא מילות טעם ומתק. 


הביטוי "היתה רוח אחרת", אשר חוזר שלוש פעמים לאורך השיר, מקורו בספר במדבר, פרק י"ד, פסוק כ"ד: "וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה".


הפסוק לקוח מתוך סיפור חטא המרגלים. בסיפור זה מתואר כי משה שלח נציג מכל שבט לתור את ארץ כנען ולחזור עם רשמים על הארץ המובטחת. המרגלים חוזרים עם אשכול ענבים ענק ומתארים עד כמה טובה הארץ ועד כמה היא עשירה ופוריה. עם זאת, עשרה מבין שנים עשר המרגלים טוענים כי עם ישראל לא יוכל לנצח את יושבי כנען במלחמה על הארץ וכי הם חזקים ורבים מהם. 


אבל שניים מבין המרגלים, כלב ויהושוע, שני המרגלים שלא נמנו באותם עשרה, בהם "הייתה רוח אחרת" – בהם הייתה אמונה. הם היחידים שמעודדים את העם שיש ביכולתו לנצח את יושבי כנען בעזרת כוחו של אלוהים אשר עומד לצידם. רק בשניים הללו היה את הביטחון שהם יצליחו לעבור את האתגרים הניצבים בפניהם.


פרשנויות רבות יכולות להיות מדוע בחר ביאליק ליצור את ההקשר דווקא לסיפור המרגלים. מה היא אותה "רוח אחרת" שיש לאביב של ביאליק? איזו "אמונה" מחזיק האביב הזה?


אולי, האמונה שבאביב היא בעצם הידיעה שעוד מעט תגיע העונה החמה, עוד מעט יופשרו השלגים, עוד מעט יהיה אפשר שלא לקפוא מקור. אולי האביב הוא האמונה לכך שעוד מעט, רק עוד קצת, נצא מהחורף, נצא מהצרה. אולי גם אנחנו, הקוראים את השיר הזה בתקופה מורכבת פוליטית וביטחונית כמו זו שאנחנו נמצאים בה, יכולים להתחבר לאמונה הזו.


כאן, בניגוד לדוגמה של הריה"ל, האזכור התנ"כי לא בא כדי להציג מסר אחר מהמסר המובא בפשט של השיר, אלא כדי להעביר מסר נוסף. האזכור התנ"כי מעשיר את הטקסט עצמו ופותח צוהר להקשר תרבותי והיסטורי שמשרה על השיר נופך של קדושה.


אזכור תנ"כי נוסף וחשוב בשיר הוא בביטוי "פטורי ציצים". מקור הביטוי הוא בספר מלכים א', פרק ו', פסוק י"ח: "וְאֶ֤רֶז אֶל־הַבַּ֨יִת֙ פְּנִ֔ימָה מִקְלַ֣עַת פְּקָעִ֔ים וּפְטוּרֵ֖י צִצִּ֑ים הַכֹּ֣ל אֶ֔רֶז אֵ֥ין אֶ֖בֶן נִרְאָֽה". פסוק זה לקוח מתיאור בנייתו של בית המקדש הראשון על־ידי המלך שלמה. ביאליק משווה בין עונת האביב לבין בית המקדש, השוואה נועזת מאוד.


אבל ביאליק אינו היחיד הנועז מספיק כדי לאזכר את בית המקדש בשירו, ולא בהקשר המתבקש. גם המשורר הבא שנדון בו עושה זאת.


אלי אליהו והכניסה אל קודש הקודשים

המשורר אלי אליהו, זוכה פרס פרס ברנר לשנת 2019, ידוע מאוד באזכוריו היהודיים המשובצים ביצירותיו. ספרו הראשון "אני ולא מלאך", הוא בעצמו אזכור לטקסט מההגדה של פסח: "אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, אֲנִי וְלֹא שָׂרַף, אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר". הבחירה לקרוא לספר בשם "אני ולא מלאך" היא בחירה אירונית: בעוד שבטקסט המקורי הביטוי נועד להצביע על כך שמי שעובר בין בתי המצרים והורג את בכוריהם הוא האל בעצמו ולא מלאכיו, בשימוש שאליהו עושה בהגד "אני ולא מלאך" מתכוון המשורר לכך שהוא אדם בשר ודם ולא מן המלאכים השמימיים. כך, מביטוי של עילוי, הופך אותו הביטוי לביטוי של חולשה.


אחד השירים הראשונים המופיעים בספר "אני ולא מלאך" הוא השיר "במה להתחיל", שיר שהיווה השראה עבורי לכתיבת השיר "מהיכן מתחילים" אשר פורסם כאן באתר בתחילת החודש:


המשורר אלי אליהו
אלי אליהו. צילום: מיכה שמחון

אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,

לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל? 

אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק

שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים

וְקוֹרִים שֶׁל אַשְׁמָה

שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת.

אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת

שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר

וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ,

כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי

כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ

מֵעוֹלָם.


וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל,

עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת,

יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם

אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה,

הִשִּׁיר הַזֶּה.


וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה.


השיר מדבר על תחושה של אבדן, של חיים שהיו ואינם. השאלה "במה להתחיל" היא בעיקרה שאלה של "כיצד לסיים", כיצד לחתום את הפרק הקודם שהיה ונגמר. שימוש בביטויים כמו "לנקות את חיי", "פחד דק שהצטבר עם השנים", כולם מצביעים לא על התחלה מאפס, אלא על התחלה מחדש אחרי שדרכי העבר כשלו.


השיר עצמו, בניגוד לשירים הקודמים שעסקנו בהם, לא מלא באזכורים תנ"כים. בשיר ישנו אזכור תנ"כי אחד והוא בביטוי החותם את השיר, "תוכו הרצוף אהבה": "עַמּוּדָיו, עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן; תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים, פרק ג' פסוק י'). גם זה, כמו באזכור אצל ביאליק, הוא אזכור לבית המקדש.


דווקא בגלל שזהו האזכור התנ"כי היחידי בשיר, נשאלת השאלה: מדוע היה חשוב לאליהו להזכיר כאן את בית המקדש? יתרה מזאת, מניין התעוזה להשוות את השיר הזה לבית המקדש? מה בין זה לבין זה?


אני רוצה לטעון, שהסיבה לאזכור של בית המקדש היא כדי להצביע על המתח שבין סוף להתחלה.


סיפורי התנ"ך הם סיפורים שיש להם כיוון, שיש בהם התפתחות. התנ"ך הוא סיפור שמתחיל מאדם אחד (אברהם), ממשיך למשפחה (סיפורי האבות), משם לעם נרדף בגולה (ספרים שמות עד דברים), אחר כך לעם שמצוי במשטר אנארכי (סיפורי יהושע והשופטים), לממלכה (ספרי שמואל ומלכים), ולבסוף – הקמתו של בית המקדש. הקמת בית המקדש במלכים א', פרק ו', הוא שיאו של הסיפור התנ"כי כפי שסופר עד כה.


הקמת בית המקדש היא האמונה לעתיד טוב יותר, לכך שסופסוף אפשר למצוא משכן לאלוהים על פני האדמה, אחרי שהוא ועמו נדדו זמן כה רב. היא האריה היפהפיה בשיאה של האופרה התנ"כית. היא רגע השיא של כל הסיפור התנ"כי.


בכך שאלי אליהו מתייחס לבית המקדש בשיר, הוא מצביע על כך שההתחלה היא לא סתם התחלה, והיא גם לא רק התחלה מחדש, אלא שיאו של תהליך: תהליך של התבגרות, של התפכחות, של הכרה חדשה במשקעי העבר. בכך שהמשורר מסרב להתייחס להתחלה כהתחלה מאפס, הוא בעצם מחדד את האמונה שהעתיד יכול להיות טוב יותר, שגם אם עד כה היה קשה, אפשר לראות את התקווה לעתיד. ישנה דרך להגיע אל בית המקדש המטאפורי שלנו, מקום שבו נזכה גם אנחנו לכסות תחת כנפי השכינה, מקום שכזה ש"תוכו רצוף אהבה". גם שיר אחד יכול להיות התחלה של עתיד כזה.


למה להזכיר את התנ"ך?

במאמר שזה עתה קראתם עברנו בין כותבות וכותבים שונים, תקופות שונות ומגוונות, ודוגמאות מגוונות לאופן שבו התנ"ך בא לידי ביטוי בשירה העברית. ראינו מקומות שבהם האזכור הוא ברור (כמו בשירה של רחל המשוררת) ומקומות שבהם הוא נחבא (כמו בשיר של רבי יהודה הלוי); ראינו מקומות שבהם האזכור מתנגד לפשט של השיר (כמו בשיר של הריה"ל) ומקומות שבהם הוא מעצים אותו (כמו בשיר של ביאליק); ראינו מקומות שבהם ישנם אזכורים רבים, ומקומות שבהם ישנו רק אזכור אחד (כמו בשיר של אלי אליהו). המשותף לכל הטקסטים שקראנו כאן הוא שכולם יושבים על אותו הבסיס, והוא התנ"ך.


התנ"ך הוא הטקסט הבסיסי של דוברי העברית, והוא בעצם אבן הפינה של התרבות העברית, היהודית והישראלית. ההשפעה של התנ"ך עלינו, על הציבור החילוני והדתי כאחד, היא השפעה שאין לזלזל בה. בתקופה שבה אנחנו נלחמים בינינו לבין עצמנו על האופן שבו היהדות צריכה לבוא לידי ביטוי במרחב הציבורי, אני חושב שראוי לשוב ולהזכיר שהתנ"ך אינו שייך לאיש, ולכולנו החופש לקחת ממנו השראה ולמצוא את עצמנו בתוכו. אין זה משנה אם אנחנו יהודים, נוצרים או מוסלמים; דתיים, חילוניים או חרדים; אם אנחנו אורתודוקסים, רפורמים או קונסרבטיביים. התנ"ך שייך לכולם, והוא באמת ובתמים הבסיס לכל.


כשאתם מאזכרים את התנ”ך בשירתכם, אתם מציבים את עצמכם כחוליה בשרשרת הדורות של השירה העברית.

אזכור התנ"ך בשיר נותן במידת מה לשיר משנה תוקף. כאשר אנחנו מאזכרים את התנ"ך בשירנו אנחנו מציבים את השיר בשרשרת הדורות של הכותבות והכותבים העבריים. בפעולה פשוטה זו אנחנו יוצרים חוט דק שנמתח מאבותינו ואמותינו שחיו לפני למעלה מ-5000 שנה ועד ימינו אנו, חוט שקושר את גורלנו לגורל אלו שחיו אז, שבזכותם אנחנו מי שאנחנו.


אם נרצה בזאת ואם לאו, כלל התרבות המערבית שואבת את משנה התוקף שלה מהטקסט הזה, וכל היוצרים הגדולים מצאו בה מחצב שתמיד אפשר לחצוב ממנו אבנים טובות. גם לכם ולכן, הכותבות והכותבים שקוראים כאן עכשיו, מותר (ואף רצוי) להצטרף לחגיגה.


למה אתם מחכים?

 

כתבתם פעם שיר עם אזכור תנ"כי? מצאתם בשירים שהזכרתי אזכורים שאני פספסתי? מוזמנות ומוזמנים לשתף בתגובות.

 

אם גם את אוהבת לכתוב שירה, הגעת למקום הנכון! בבלוג הזה תוכלי למצוא את כל מה שאת צריכה כדי לשפר את יכולות הכתיבה שלך: טכניקות כתיבה, הצצה למאחורי הקלעים של עולם השירה העברית, טיפים לכותבות ולכותבים, סקירות היסטוריות – הכל נמצא ממש כאן!

אז איך מצטרפים לכל הטוב הזה? פשוט לוחצים על כפתור ההרשמה בראש הדף מצד שמאל. לחיצה אחת, ואת בפנים!


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


שגיא שדור

  • alt.text.label.Instagram
  • Facebook
  • TikTok
Copyright © 2018-2024 Sagi Buchbinder Shadur
bottom of page